אחד הדברים שהכי קשה לי לשמוע והכי מעצבנים אותי
ושעולים ממש הרבה בטיפולי קשב וריכוז
זה המשפט הבא:
יש בי שני צדדים אחד נורמלי ואחד משוגע
אחד רגוע ואחד שד משתולל
אחד מחובר ואחד מתנתק ועובר מדבר לדבר
ואני חייב להשתלט על הצד הפראי ההוא
לדכא אותו, לבטל אותו, לגמור עליו.
כדי שסוף סוף יהיה פה שקט ואני אסתדר
עם המערכת, עם בית הספר, עם העבודה,
עם האשה/איש, עם הגננת בגן הילדים או עם הבוס בעבודה
(כן זה חוזר על עצמו גם בילדים וגם במבוגרים בכול טווח הגילאים )
וכול פעם מחדש אני יוצא נסער מטיפול כזה
איך זה קרה??
איך נהפכנו להיות חברה של מיטת סדום מודרנית ?
מי שמתאים ונכנס לתוך גבולות המסגרת המשורטטים – הרוויח
ומי שלא ויש לו קצת יד שיוצאת משם וקצת רגל שבורחת מפה
מהר צריך להכניס פנימה
לדחוף ולדחוף עד שהכול ייכנס
ואז מגיע הקטע הכי קשה בשבילי :
ואם לא מצליחים להכניס את כול הבן אדם למסגרת ?
או אם הצלחנו להכניס אבל אחרי כמה זמן עוד פעם ברח איזה משהו ויצא מחוץ לקו?
לחתוך !!
אין מה לעשות צריך לחתוך
ואז עוברות כמה שנים כאלו של חיתוכים ודחיסות
ואז אני פוגש בקליניקה
מטופלים שמסתובבים בעולם
בתחושה שהם דפוקים
שמשהו אצלם לא בסדר , שהם מקולקלים
והם חייבים לחנוק את הצד הזה
עד הסוף
כדי שהם יצליחו בחיים
כדי שהם יסתדרו עם העולם
כדי שהם יחיו
אבל כשאתה חותך חלק ממך
אתה לא מרבה חיים
אלא מרבה דיכוי
ודיכוי מביא בסופו של דבר לתקיעות
ותקיעות מביאה לקושי לכאב ולתסכול
ואז אולי אתה חי בתוך המסגרת
אבל אתה מת מבפנים
וזה יכול להמשך כול החיים
או שמתי שהוא בנקודה מסוימת
בחיים
החלק ההוא המאוים, המושמץ, השרוף
מתחיל להתקומם, להתמרד ולצרוח
ומתחילה התמרמרות גדולה
ורצון עז לשינוי
והתהליך הזה מתחיל בבעיטה של המסגרות החיצוניות
אבל תהליך העומק האמתי שחייב להתרחש שם
הוא לחזור להאמין שאני טוב
שהחלק הזה שלי הוא טוב
להסכים לתת לו לעלות בחזרה
ולהגיד לו בפנים:
אתה טוב מאוד
אבל שלא תתבלבל
אתה לא יכול להשתלט על כול המרחב
אני יודע איך לעבוד אתך
אני יודע לקחת את המתנות שאתה נותן לי
אני יודע להגביל אותך ולהשתמש בכוח העצום שיש בך
לתיקון ולא לבלאגן והרס
רק לשם ההברה:
אבל אנחנו כחברה מגדירים בצורה מאוד צרה את המטרות של המסגרות שלנו ומשם מגדירים את הגבולות ואז כול מי שלא עומד בגבולות האלו חייב להתאים את עצמו או שהוא נדון לכישלון גורף וזה דבר מעציב ומעצבן מאוד .
